איך הפחד גרם לי להיות סתם אחת

ונזכרתי איך לפני מלא שנים שלא קיבלו אותי ללהקת השירה המקומית

ואני כל כך רציתי… אמרתי לעצמי – "אם תנמיכי ציפיות לא תתאכזבי"

ונזכרתי את אבא שלי אומר לי "אבל למה את אומרת ככה על עצמך, למה את כזאת פסימית"

ואת אמא שלי כועסת עלי כשיצאנו מיום הורים בבית הספר בגלל שעניתי למורה שלי ששאלה אותי

אם אני תלמידה טובה ועניתי בסדר .

למה את לא יכולה להגיד על עצמך שאת טובה. היא כעסה עלי

ונזכרתי איך המורה ממש אהבה אותי אבל הילדים פחות אהבו את זה

והחרימו אתי ונזכרתי כמה כאב לילדה שהייתי להצליח וגם כמה כאב לה להיכשל.

אבל עכשיו אני כבר גדולה ואם יכאב לי, אז יכאב. זה לא כזה נורא

ואני לא אנמיך את עצמי עכשיו כי כאב לי פעם מזמן.

וכי אולי יכאב עוד פעם.

להשמיע את דעתך

*

נגישות