לפני חודשיים בערך נפרדתי מחברתי הטובה- הסיגריה.
זה הרגיש כמו אבל:
כאבתי………………סבלתי………
בכיתי……………………..כעסתי……………..
השבתי מאבק…… וסוף סוף נפרדתי.
עכשיו אני מרגישה שאני מוכנה לחלוק אתכם את התובנות הכי עמוקות שלי על עצמי ועל האופן שבו אנשים עושים שינוי בחיים.
אני כותבת על גמילה מסיגריות, אבל נושאים שאני מעלה כאן נכונים לגבי כל תחום בו אנו מרגישים "משועבדים" ורוצים לעשות שינוי.
* חשוב להדגיש שאינני מומחית לגמילה מעישון, אלא אני כותבת מתוך החוויה האישית שלי.
להסתכל לאמת בעיניים
אם יש דבר שמכורים עושים היטב,
זה: "לא לראות את הדברים באמת" או "לראות מה שבא להם".
אחרת איך תסבירו שאדם רציונלי בעל מנת משכל
תקינה, מרעיל את גופו מבחירה יום אחרי יום אחרי יום????
התובנה הזאת לימדה אותי שהשעבוד מתאפשר, משום שהמכור מפחד לראות את האמת לאשורה, ובוחר להתעלם ממנה או לראות חצאי אמיתות.
אז בשלב הראשון, היה עליי להודות בפני עצמי על האמת מבלי לייפות אותה:
שאני מכורה!,
שאיבדתי שליטה,
שאני כבר לא בוחרת מה אני רוצה ואיך, אלא "הצורך" מנהל אותי.
רק כשהסכמתי להסתכל על עצמי במראה ולהודות שהמשחק הזה מכור (תרתי משמע)
ושיש לי בעיה, רק אז התחלתי את תהליך הגמילה!
להאמין בעוצמות שלי
הדבר שהכי מפחיד מכורים הוא לנסות להיגמל ולא להצליח.
המחשבה על כישלון היא כה מאיימת- שרובנו לא מעיזים אפילו לנסות.
אבל גרוע מכך הוא הפחד שאולי אין לי את הכוח להתמודד מול הסיגריות.
אף אחד לא באמת רוצה לחשוב על עצמו שהוא לא מסוגל להתמודד,
ואם בכל זאת ינסה להפסיק ויכשל במשימה, אז מה זה אומר עליו בעצם?
ואז ירד לי האסימון, שהשיעבוד מתאפשר כל עוד אני חווה חוסר אונים מול המצב,
וכל עוד אני מאפשרת לפחד להמשיך לנהל אותי.
אבל ברגע שאני מבינה שאני זו שבוחרת,
אני זו שמחליטה,
אני זו שקובעת האם לעשן או לא
ושאני חזקה ומסוגלת להתמודד עם כל דבר שאבחר להתמודד מולו,
אני בעצם יוצאת ממצב של חוסר אונים אל מצב של בחירה חופשית.
להתחייב לעצמי
כמלווה עסקית אין צורך להסביר לי כמה חשוב שאתחייב לעצמי ואקבע מועד להשגת היעד.
אבל כפי שהבנתם התהליך הזה של גמילה הוא לא הדבר הכי רציונלי שיש בעולם,
אז לא התחייבתי ליום שבו אני מפסיקה לעשן. ובמקום זאת המשכתי לספר לעצמי סיפורים שאני מפחיתה וכשאהיה מוכנה אפסיק.
עד שזה הכה בי- אני לעולם לא אהיה מוכנה!, לכן קוראים לזה התמכרות.
כמה עצוב היה היום בו הבנתי שאני מורחת את הזמן, דוחה את הקץ. שבמקום להוריד בבת אחת את הפלסטר, אני מורידה אותו לאט לאט ומאריכה את הסבל שלי.
ושוב למדתי על כוחם של יעדים;
ברגע שקבעתי לעצמי תאריך יעד נאלצתי להתמודד עם הפסקת העישון בפועל.
שהרי עד לאותו רגע זה היה רק בגדר מחשבה.
שלא תוטעו גם הפוסט הזה הוא בגדר התחייבות לעצמי,
אם אני מודה על האמת ממש בעת כתיבת המלים הללו,
אני מתמלאת בפחד, מה יקרה אם משהו ישתבש ואחזור לעשן, הרי לא אוכל להראות את פני. זו עוד דרך שבה אני סוגרת את הפינות כדי שלא יהיה לי לאן לחזור ומתחייבת לעצמי לחיות חיים ללא עישון.
לקפוץ למים
זה החלק הכי חשוב של הפוסט הזה.
ההבנה שאף פעם לא אהיה מוכנה,
יחד עם ההבנה שאני יכולה להמשיך לדבר על זה עוד
שנים, יחד עם האמונה שאני יכולה לעשות כל דבר
שאבחר ושעכשיו זה הזמן לעשות את השינוי!
הובילו אותי לקפוץ;
לסגור עיניים, אוזניים, לדעת שמה שלא יהיה, זה יהיה בסדר!
ופשוט לקפוץ למים העמוקים.
האמת שזה היה מאתגר ואפילו אפשר להגיד קשה,
אבל נכון לרגע זה – אני מאחורי זה.
אני רוצה להודות מקרב לב,
לאיש שאיתי, שתמיד קיבל אותי כמו שאני והמתין בסבלנות שאני אתפקח מההרגל המגונה של העישון.
ולחברי הקבוצה להפסקת עישון שהראו לי כל פעם מה מצפה לי
2-3 צעדים קדימה ותמכו בי בדרך ליצירת מציאות נטולת עשן.
לעשות שינוי בחיים מתחיל מדברים קטנטנים,
שתף אותי האם משהו ממה שקראת יכול לעזור לך להתחיל לשנות מה שמפריע לך בחיים?
קשה אין ספק אבל אפשרי ורצוי! אני כל כך שמח שהפסקתי לעשן כל יום אני מרגיש את השיפור. במקום להכניס רעל עכברים וזפת לריאות שלי אני מכניס אוויר צח (טוב לא כזה צח בכל זאת עדיין יש זיהום אוויר חח). נגמלתי במכון של אברהמסון, עשו לי טובה ענקית.