שנים אחורה בזמן…
ניהלתי מרכז תעסוקתי לנפגעי נפש.
זאת היתה התקופה היפה בחיי
ההיתה תחושה עמוקה של משמעות בעשייה,
והיתה לי הזכות לעמוד בראשו של צוות מגובש ואוהב.
בוקר פתאום נזכרתי בסיפור מהתקופה ההיא, ששוב ריגש אותי.
זה היה בוקר אביבי מלא בציפורים מציצות.
אבי (שם בדוי) בדיוק השתחרר מאשפוז ארוך
וישב בגינה שמחוץ למרכז לעשן סיגריה.
כשהעולם הפנימי השבור שלו פגש את האביב שבחוץ
זה רק העצים את חווית הכאב.
הפער בין החיים שלו לבין החיים של "האנשים הנורמלים"
כמו שהוא כינה אנשים בריאים, יצר בתוכו כאב בעוצמות בלתי אפשריות.
בדיוק ברגע הזה, כשהוא מסביר למדריכת שיקום
כמה הוא כואב, ביום המושלם הזה,
היא אמרה לו משהו שנשאר איתי עד היום
(היא בעצמה השתקמה מסמים,
כך שהיא יודעת על מה היא מדברת).
היא הצביעה על עץ שכרתו לו את הצמרת
ומתוך הגזע הכרות הופיע ענף חדש.
הצביעה ואמרה לו:
"כוח החיים הוא הכוח הכי חזק שיש בטבע
כי גם אחרי משבר
כשנדמה לך שלא תצליח לקום ממנו.
אתה מגלה שנולד בך משהו חדש ורענן…..
ולפעמים משבר זה מה שהיית "צריך" כדי להמציא את עצמך מחדש,
כאשר אתה אוסף את השברים ומדביק אותם
בדיוק אותו דבר, אבל שונה לגמרי.
כי אתה כבר לא אותו אדם
נולדו בך כל מני איכויות ותובנות בדרך,
שהפכו אותך לאדם חדש."
זה נשאר איתי כבר למעלה מ- 10 שנים
נשארה בי התובנה
שלפעמים משבר…..
(שבעסק עשוי לבוא לידי ביטוי
ברצון לדייק את הדרך או להמציא את עצמנו מחדש)
שנראה כל כך מאיים ומפחיד
הוא בסך הכל הרצון של התת מודע שלנו
לצאת לדרך חדשה.
